השבוע הצלחתי להיפגש עם אחותי ולמסור לה את המתנה שהכנתי לאחיין המהמם שלי בשבועות האחרונים.
הרעיון למתנה הזו קיים אצלי כבר הרבה הרבה זמן. עוד לפני שהקופיפה נולדה, כבר רציתי לנסות לתפור דבר שכזה במכונת תפירה. עוד לפני שקניתי מכונת תפירה רציתי לנסות לתפור דבר שכזה במכונת תפירה.
התכנית המקורית היתה לתפור כזה לקופיפה עצמה, אבל מכיוון שהיא הבת שלי, כמובן שלא הספקתי להגיע לזה.
ועכשיו, משסופסוף הגשמתי לעצמי חלום והצלחתי לתפור את העניין, ואפילו לתת אותו, אני יכולה גם לשתף פה.
מה החלום שלי היה? לתפור בעצמי ספר בד לתינוק.
והנה הוא:
האמת היא שזה העמוד האחרון, אבל הוא נראה לי גם חמוד כעמוד ראשון אם בא לנו. אבל אז הספר הפוך, וזה דווקא כן ספר עם כיווניות.
אז הנה העמוד הראשון, מופיע עליו בד מתוק של פיראטים עם ספינה ופיראט-ילד. חשבתי שהבד יתאים, כי האבא של הילד אוהב גולגלות, וחשבתי שזה ימצא חן בעיניו; וכי הבד עצמו כל כך מתוק בעיניי, השתמשתי בו ואני ממשיכה להתשמש בו לדברים עבור הקופיפה ועבור עצמי. הוא בד קנבס, מה שנותן קצת קשיות לכריכה.
כשנתנו לאשבל (האחיין שלי) את הספר, הוא בדיוק לבש בגד גוף כחול עם ציור של פיראט נורא דומה לפיראט בעמוד הזה, וזה כל כך התאים!
הנה העמוד השני:
השם אשבל מגיע משם של פרח שמזכיר בצורתו להבה. היה לי ברור שהספר של אשבל צריך להכיל עמוד עם אש. חיפשתי בין הבדים שלי את כל מה שכתום/אדום/צהוב. זו קשת צבעים שאני פחות מתחברת אליה, אבל הצלחתי למצוא פיסות קטנות. היה לי קצת קשה להפוך את הבדים היפים יותר ללהבות, וככה משארית יפיפייה אבל קטנה נוצרה אחת הלהבות, ומפיסה גדולה יותר לא העזתי לחתוך אלא השתמשתי כדף שלם, שאפשר יהיה לראות את היופי שלו - דף הדינוזאורים.
הבחירה בבדים ובצורה גם הובילה אותי לאורך הספר. בכל עמוד יש בצד ימין דף מעניין ויפה, ובצד שמאל רקע יותר שקט ועליו דוגמא שאפשר למשש/לשחק בה.
הדף הבא מכיל ציור של עץ בתיפור חופשי:
ומכיווןשהקופיפה התעקשה שאני צריכה לתפור את העיגול של הצמרת כמעגל שלם, חיברתי אותו לדף רק בכמה מקומות, ואפשר להרים אותו ולשחק בו:
בעמוד הבא יש ציור של בית:
ואת הדלת אפשר לפתוח ולראות את הבד היפה שמתחתיו. השתדלתי לשמור על צבעים הגיוניים, אבל מספיק חזקים ומעניינים לתינוק.
בעמוד האחרון יש פיסת שמיים.
והנה שוב העמוד האחרון, בד קנבס עם ינשופים.
שדרת הספר עשויה גם היא בד קנבס, מאותו הבד עם פרפרים שממנו עשוי הבית של העמוד השלישי.
הקופיפה עזרה לי עם הספר, קיבלה החלטות עיצוביות, אישרה ופסלה חלק מהרעיונות שלי, ובעיקר נורא נורא נהנתה מהתהליך. גם אני.
אחרי שהספר היה גמור, הוספתי בכתב יד את השם של האחיין על העמוד הראשון. כשהקופיפה הסתכלה על האותיות היא מיד צעקה בשמחה "כתוב פה אשבל!", ואני, דידקטית שכמוני, מיד חקרתי אותה - "איך את יודעת? איזה אותיות את מכירה כאן?". הילדה העיקשת שלי ענתה מה שהיא תמיד עונה בנסיבות שכאלה, "אני מכירה רק את האות אלף". לא ויתרתי, איכשהו מאיפשהו היא כן הצליחה להבין שכתוב שם אשבל, אז התעקשתי ולבסוף היא התוודתה. איך היא יודעת שכתוב שם אשבל? - כי היא אוהבת אותו!
מן הסתם, היא הבינה שזה מה שכתוב בגלל שכל זמן ההכנה חפרתי לה שזה בשבילו... אבל עדיין מותר לי להתלהב ממנה.
היה ממש כיף להכין את הספר הזה, ועוד יותר כיף היה אחר כך לשבת עם הקופיפה ו"לקרוא" בו. בזכות העובדה שאין בו מילים בכלל, אפשר להמציא סיפור מתוך הדמיון. מי שמכירה קצת את התפיסה האנתרופוסופית - התמונות ללא מלל מאוד אופיינית לספרות לגיל הרך בגישה הזו. לא גישה שאני מוצאת את עצמי בה, אבל הציוד של החינוך האנתרופוסופי מאוד יפה, ואני חושבת שספרי בד מהסוג הזה יכולים להתאים מאוד להורים מהגישה.
כדי שהקופיפה תבין מה אני רוצה ממנה, חוץ מלדפדף (שזה משהו שהיא מאוד אוהבת לעשות מאז שאני זוכרת אותה) - התחלתי מההתחלה וסיפרתי לה סיפור קצר. על דינוזאורית שטיילה ביער ומצאה אש, היא המשיכה לטייל ביער בין העצים (העברתי עמוד) עם לפיד ביד, ופתאום מצאה בית. אז היא נכנסה לתוכו ונשארה שם עד הערב, ואז היא יצאה החוצה וראתה את העננים והכוכבים ולבסוף הציפורים עזרו לה להגיע הביתה.
אחר כך הקופיפה סיפרה לי - היא בחרה להתחיל מהסוף, וסיפרה על ינשוף שמצא בית. ואז אני סיפרתי לה סיפור על פיראטית שטיילה והיא סיפרה לי שוב על ינשופים.
היה חמוד לאללה.
אני בטוחה שאני אמשיך לעשות ספרים כאלה. יש לי כל כך הרבה רעיונות, ואני פשוט לא מצליחה להגיע לזה.
יש לי גם איזה רעיון לגבי דינוזאורים, עוד חלום קטן שאני עובדת עליו. נראה מה יצא מזה.
והיה עוד חלום שהגשמתי החודש - הצלחתי לפתוח קבוצת סריגה בשכונה. עכשיו אני רק רוצה לראות את ההתקדמות של הסורגות שם. בנתיים היה מפגש אחד עם פוטנציאל אדיר.
לא סרגנו הרבה, אבל הצלחנו להבין כמה השקעה של זמן ועבודה כרוכה בתחביב הזה. והנשים שהגיעו אליי היו בדיוק מה שקיוויתי - סבלניות, נעימות, היה שם הרבה כוח נשי ואני כל כך שמחה שהחלטתי להוציא את הרעיון של קבוצת סריגה מהחלום אל המציאות.
שיהיה לכם שבוע של הגשמת חלומות.
בהצלחה,
אורלי.
הרעיון למתנה הזו קיים אצלי כבר הרבה הרבה זמן. עוד לפני שהקופיפה נולדה, כבר רציתי לנסות לתפור דבר שכזה במכונת תפירה. עוד לפני שקניתי מכונת תפירה רציתי לנסות לתפור דבר שכזה במכונת תפירה.
התכנית המקורית היתה לתפור כזה לקופיפה עצמה, אבל מכיוון שהיא הבת שלי, כמובן שלא הספקתי להגיע לזה.
ועכשיו, משסופסוף הגשמתי לעצמי חלום והצלחתי לתפור את העניין, ואפילו לתת אותו, אני יכולה גם לשתף פה.
מה החלום שלי היה? לתפור בעצמי ספר בד לתינוק.
והנה הוא:
 |
| הספר שלי! |
אז הנה העמוד הראשון, מופיע עליו בד מתוק של פיראטים עם ספינה ופיראט-ילד. חשבתי שהבד יתאים, כי האבא של הילד אוהב גולגלות, וחשבתי שזה ימצא חן בעיניו; וכי הבד עצמו כל כך מתוק בעיניי, השתמשתי בו ואני ממשיכה להתשמש בו לדברים עבור הקופיפה ועבור עצמי. הוא בד קנבס, מה שנותן קצת קשיות לכריכה.
הנה העמוד השני:
הבחירה בבדים ובצורה גם הובילה אותי לאורך הספר. בכל עמוד יש בצד ימין דף מעניין ויפה, ובצד שמאל רקע יותר שקט ועליו דוגמא שאפשר למשש/לשחק בה.
הדף הבא מכיל ציור של עץ בתיפור חופשי:
הקופיפה עזרה לי עם הספר, קיבלה החלטות עיצוביות, אישרה ופסלה חלק מהרעיונות שלי, ובעיקר נורא נורא נהנתה מהתהליך. גם אני.
אחרי שהספר היה גמור, הוספתי בכתב יד את השם של האחיין על העמוד הראשון. כשהקופיפה הסתכלה על האותיות היא מיד צעקה בשמחה "כתוב פה אשבל!", ואני, דידקטית שכמוני, מיד חקרתי אותה - "איך את יודעת? איזה אותיות את מכירה כאן?". הילדה העיקשת שלי ענתה מה שהיא תמיד עונה בנסיבות שכאלה, "אני מכירה רק את האות אלף". לא ויתרתי, איכשהו מאיפשהו היא כן הצליחה להבין שכתוב שם אשבל, אז התעקשתי ולבסוף היא התוודתה. איך היא יודעת שכתוב שם אשבל? - כי היא אוהבת אותו!
מן הסתם, היא הבינה שזה מה שכתוב בגלל שכל זמן ההכנה חפרתי לה שזה בשבילו... אבל עדיין מותר לי להתלהב ממנה.
היה ממש כיף להכין את הספר הזה, ועוד יותר כיף היה אחר כך לשבת עם הקופיפה ו"לקרוא" בו. בזכות העובדה שאין בו מילים בכלל, אפשר להמציא סיפור מתוך הדמיון. מי שמכירה קצת את התפיסה האנתרופוסופית - התמונות ללא מלל מאוד אופיינית לספרות לגיל הרך בגישה הזו. לא גישה שאני מוצאת את עצמי בה, אבל הציוד של החינוך האנתרופוסופי מאוד יפה, ואני חושבת שספרי בד מהסוג הזה יכולים להתאים מאוד להורים מהגישה.
כדי שהקופיפה תבין מה אני רוצה ממנה, חוץ מלדפדף (שזה משהו שהיא מאוד אוהבת לעשות מאז שאני זוכרת אותה) - התחלתי מההתחלה וסיפרתי לה סיפור קצר. על דינוזאורית שטיילה ביער ומצאה אש, היא המשיכה לטייל ביער בין העצים (העברתי עמוד) עם לפיד ביד, ופתאום מצאה בית. אז היא נכנסה לתוכו ונשארה שם עד הערב, ואז היא יצאה החוצה וראתה את העננים והכוכבים ולבסוף הציפורים עזרו לה להגיע הביתה.
אחר כך הקופיפה סיפרה לי - היא בחרה להתחיל מהסוף, וסיפרה על ינשוף שמצא בית. ואז אני סיפרתי לה סיפור על פיראטית שטיילה והיא סיפרה לי שוב על ינשופים.
היה חמוד לאללה.
אני בטוחה שאני אמשיך לעשות ספרים כאלה. יש לי כל כך הרבה רעיונות, ואני פשוט לא מצליחה להגיע לזה.
יש לי גם איזה רעיון לגבי דינוזאורים, עוד חלום קטן שאני עובדת עליו. נראה מה יצא מזה.
והיה עוד חלום שהגשמתי החודש - הצלחתי לפתוח קבוצת סריגה בשכונה. עכשיו אני רק רוצה לראות את ההתקדמות של הסורגות שם. בנתיים היה מפגש אחד עם פוטנציאל אדיר.
לא סרגנו הרבה, אבל הצלחנו להבין כמה השקעה של זמן ועבודה כרוכה בתחביב הזה. והנשים שהגיעו אליי היו בדיוק מה שקיוויתי - סבלניות, נעימות, היה שם הרבה כוח נשי ואני כל כך שמחה שהחלטתי להוציא את הרעיון של קבוצת סריגה מהחלום אל המציאות.
שיהיה לכם שבוע של הגשמת חלומות.
בהצלחה,
אורלי.
יפה הרעיון של הספר. עושה חשק ליצור אחד. כאשר אכין אחד, אחלוק איתך צילום של התוצאה.
השבמחק