לפני הכל - שני סיפורים מהקופיפה. הסיפור הראשון, מהעבודה שלי בחופש הגדול. כשהקופיפה הגיעה איתי יום אחד לעבודה כי הבוס רצה שאני אפגוש מישהו חדש שנעבוד איתו והוא העדיף שאני אגיע עם הקופיפה מאשר לבד ביום אחר. הפגישה התקיימה בשעה שהקופיפה היתה מעדיפה לנמנם בה, אז במהלך כל הפגישה היא נמרחה עליי וירדה ממני, וכל הזמן קראה לי "אורלי, תחזיקי אותי", "אורלי, תראי מה אני עושה", "אורלי, תני לי את המים שלי" עד שלבסוף הבוס כבר לא יכל יותר לשמור את זה בבטן, ואז הוא פשוט קם ואמר לי: "אבל למה היא קוראת לך אורלי?!" ועכשיו, שאנחנו יודעות שככה היא קוראת לי, אפשר לעבור לסיפור הבא - הבוקר, בוקר שבת - הקופיפה מתעוררת בשבע וחצי. אני התעוררתי קצת קודם, הלכתי לשירותים וניסיתי לחזור לישון. פתאום הקופיפה קוראת לי: היא: אורלי אורלי! אני: (קמה אליה בבהלה) מה פיצקי? היא: אבא בבית? אני: כן. היא: זה לילה? אני: לא. היא: אוקיי. וזהו. אני חוזרת לנסות לישון, היא חוזרת לנסות לישון. רק אחרי שהאיש קם כבר בעצמו לשירותים היא נזכרה בנו. שמעתי אותה מהמהמת לעצמה במיטה עד שלבסוף