דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2016

היי הו, היפו

נכון ההיפופוטם שבתמונת הפרופיל שלי, אז האמת היא שהוא היה הראשון. סרגתי אותו לעצמי, משאריות של חוטים שקיבלתי מסבתו ז"ל של בן הזוג שלי, יחד עם עוד חוטים וכפתורים ושאר פריטים. נתקלתי בתמונות של היפופוטמים כאלה בפינטרסט והחלטתי לנסות. אני מאוד אוהבת את היצור הזה, הוא עשוי כולו פרחים פרחים בעלי מספר משתנה של עלי כותרת שמתחברים אחד לשני ויוצרים את הצורה שלו. קצת קשה להבחין בפרחים בהיפופוטם הלבן שלי, אבל הם שם. הנה תמונת הפרופיל שלי בהגדלה: ההיפופוטם שלי מופיע פה על רקע עבודת התזה שלי במדעי המח. באמת עוד לא כתבתי פה שום פוסט בנושא הגות מדעית. אני צריכה לטפל בזה. הנה עוד תמונה של ההיפופוטם שלי, מזווית קצת שונה, כשאחיינית שלי ראתה את ההיפופוטם בשלבי היצירה שלו, היא החליטה שהיא חייבת אחד כזה לעצמה, כלומר, לא כזה בדיוק, אלא קרנף. לא יודעת מה היו השיקולים שלה, אבל היא ממש רצתה קרנף עשוי מהפרחים האלה. שיטוט בגוגל ובפינטרסט הניב סקיצה של קרנף, והאחיינית שלי בנתיים החליטה שהיא לא רוצה כלום. אבל זה היה מאוחר מדי, אני כבר התאהבתי בחיות הקטנות האלה והחלטתי שאני חייבת להכין גם סוס. למזלי

דפי תמר

אפס התגובות ברשומה הקודמת שיכנעו אותי שאין לבלוג הזה באמת קוראות ולפיכך, אין בעיה שאני אכתוב כאן. נו, זה שחברה אחת* התלוננה שהיא נאלצת לשמוע על התאונה שעשיתי דרך הבלוג** מרמז על זה שלפחות קוראת אחת רפרפה פה, אבל אני לא רואה עקבות של ממש של מי שביקרו, אז מבחינתי אני יכולה להמשיך להתייחס לבלוג כאל יומן שאף אחת לא תקרא. כשהייתי קטנה, וכתבתי את היומן הראשון שלי, די הושפעתי מדפי תמר. בכל פעם שהתיישבתי לכתוב במחברת שהקדשתי כיומן, כתבתי את התאריך והיום, הוספתי כותרת מתאימה לאירועים והתייחסתי בכתיבה אל אותו קורא דמיוני שבוודאי סקרן/תוהה/נרגש לשמוע את הסיפורים שמתרחשים בחיי. כנראה שאם התודעה הפמינסטית שלי היתה מספיק מפותחת, הייתי מתייחסת לקוראת הדמיונית ולא לקורא הדמיוני, אבל מעבר לזה הבלוג הזה הוא די המשך ישיר של היומן שלי מכיתה ב'. אני חושבת שיש שם טקסטים די יפים בסך הכל, אולי אני צריכה לחפש אותו בפעם הבאה שאני אגיע לביקור אצל ההורים שלי. ולענייננו***...בפוסט הקודם צירפתי את התמונה הזו, ומכיוון שאף אחת לא הגיבה, יוצא שאף אחת לא הצליחה לנחש מה זה. אתמול צירפתי לקרטון הצהוב הזה גם

רשומה קצרה אך חושפנית (כי אני אשים קישור אליה בפייסבוק)

בפעם הקודמת, אחרי שכתבתי, הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאכתוב אפרסם קישור לרשומה מ דף הפייסבוק העסקי שלי . זה כל מה שהיה צריך בשביל להרוס את ההחלטה שלי לפרסם שתי רשומות בשבוע. מרוב פחד במה לא כתבתי כלום, למרות שקרה לא מעט בימים האלה (למשל, התחלה של עבודות סריגה חדשות, התנגשות ברכב אחר בזמן נהיגה, וירוסים כאלה ואחרים שהקופיפה ייבאה מהגן ועוד דברים שאפשר לכתוב עליהם, ושהתחלתי וויתרתי). אז די. אם אני אנסה לכתוב הכל, לא תצא מזה רשומה, בטח לא אחת שאני גם אפרסם בפייסבוק ולכן - הנה לפניכם, הרשומה הקצרה ביותר שלי בנתיים, אבל כזו שאני מוכנה לספר בה על הבלוג הזה לאנשים. אפילו לכאלה שאני מכירה. וכדי שזו לא תהיה רשומה של מלל בלבד, הנה תמונה של הדבר הבא שאני מתכוונת ליצור, בשלבי התכנון עדיין: מי יודעת מה זה? שיהיה שבוע טוב, ושאעז לכתוב בקרוב, אורלי שרה ירום, מושכת בחוטים.

אהבת חינם

הפוסט הזה נכתב לאורך יומיים, בכל פעם שהזדמן לי עצרתי וכתבתי עוד. כדי לשמור על סדר מחשבתי, בכל פעם שעצרתי את הכתיבה סימנתי בכוכביות. אם אתן רוצות להבין את הכותרת, אפשר פשוט לדלג לחלק האחרון, תהנו. *** היום יום ראשון, הרביעי בספטמבר 2016. בפעם הקודמת העזתי ופרסמתי את הרשומה (פוסט) מיד כשסיימתי לכתוב אותה (ואז לקרוא כדי לוודא שאין שגיאות כתיב או פסיקים מיותרים). נראה לי שגם הפעם זה מה שאני אעשה. מצד שני, עוד לא הודעתי לאף אדם בעולם על קיום הבלוג הזה, כך שבעצם פרסמתי למגירה. טוב, זה לא לגמרי נכון, כן גיליתי לחצי שהתחלתי לכתוב, אבל לא גיליתי לו מה השם של הבלוג. משום מה הוא לא ניחש שזה יהיה זהה לשם של עמוד הפייסבוק העסקי שלי ( אורלי שרה ירום - מושכת בחוטים ) ומסתבר שאם לא יודעות את השם של הבלוג, מאוד קשה למצוא אותו סתם ככה דרך גוגל. הוא חיפש לפי השם שלי (אורלי שרה ירום). מעניין אם עכשיו שרשמתי באופן מפורש את השם שלי, אפשר יהיה למצוא. *** התחלתי לכתוב אחרי ששמתי את הקופיפה בגן, וקצת אחרי שהתחלתי חזרתי לגן לאסוף אותה, כי יש לה חום. עכשיו היא יושבת עליי, אחרי שהיא הסכימה לבלוע בע

ואני, מי אני, מה אני?

היא ישנה עכשיו. נ', הילדה הקסומה שלי. בת שנה ושלושה חודשים (ושישה ימים, אבל מי סופרת). היא כל כך מתוקה. היום הראשון בספטמבר 2016. אני כותבת את התאריך כי אני לא בטוחה באיזה תאריך יהיה לי האומץ להעלות את הפוסט הזה. אני מנצלת את הרגעים הראשונים שבהם היא נרדמת כדי למהר ולהספיק לאכול ולשתות וללכת לשירותים, והנה, החלטתי גם לנצל קצת את הזמן הזה לכתיבה. הרגע שבו היא נרדמת הוא תמיד רגע של קסם. אם אני גם מצליחה להניח אותה במיטה שלה מבלי שהיא תתעורר, אני בכלל מרגישה שקרה נס, ואז אני מתבוננת בה, והיא נראית לי כמו פלא אמיתי. הנה, ניסיתי לצלם כדי שגם אתן תחזו בפלא, זו אמנם תמונה חשוכה, אבל בכל זאת. אפשר בכלל לראות כמה היא מתוקה בחושך הזה? היום היינו ביום השני של ימי ההסתגלות לגן הילדים. גן נהדר וקרוב אלינו, שהתאהבתי בו מרגע ראשון, ובכל זאת אני זקוקה לימי ההסתגלות האלה. עד עכשיו נ' היתה איתי בבית כל הזמן, ואם יצאתי מהבית, היא יצאה איתי - במנשא, או בלעדיו, צמודה אליי בכל מקרה. והיום פתאום הייתי שעה וחצי בלעדיה! הספקתי כל כך הרבה, הלכתי לקנות ירקות, חזרתי הביתה ושתיתי קפה ואז אספתי או