שנה חדשה, גן חדש, יצירה חדשה

לפני הכל - שני סיפורים מהקופיפה.

הסיפור הראשון, מהעבודה שלי בחופש הגדול. כשהקופיפה הגיעה איתי יום אחד לעבודה כי הבוס רצה שאני אפגוש מישהו חדש שנעבוד איתו והוא העדיף שאני אגיע עם הקופיפה מאשר לבד ביום אחר. הפגישה התקיימה בשעה שהקופיפה היתה מעדיפה לנמנם בה, אז במהלך כל הפגישה היא נמרחה עליי וירדה ממני, וכל הזמן קראה לי "אורלי, תחזיקי אותי", "אורלי, תראי מה אני עושה", "אורלי, תני לי את המים שלי" עד שלבסוף הבוס כבר לא יכל יותר לשמור את זה בבטן, ואז הוא פשוט קם ואמר לי:
"אבל למה היא קוראת לך אורלי?!"

ועכשיו, שאנחנו יודעות שככה היא קוראת לי, אפשר לעבור לסיפור הבא -
הבוקר, בוקר שבת - הקופיפה מתעוררת בשבע וחצי. אני התעוררתי קצת קודם, הלכתי לשירותים וניסיתי לחזור לישון. פתאום הקופיפה קוראת לי:
היא: אורלי אורלי!
אני: (קמה אליה בבהלה) מה פיצקי?
היא: אבא בבית?
אני: כן.
היא: זה לילה?
אני: לא.
היא: אוקיי.
וזהו. אני חוזרת לנסות לישון, היא חוזרת לנסות לישון. רק אחרי שהאיש קם כבר בעצמו לשירותים היא נזכרה בנו. שמעתי אותה מהמהמת לעצמה במיטה עד שלבסוף היא החליטה שדי וקראה: "צריך להעיר אותי!".
עכשיו, מילא שהיא מעירה אותי באמצע הלילה, או במקרה הזה בבוקר. אבל למה, למה, למה, למה היא מעירה אותי רק בשביל לבדוק אם אבא נמצא, או בשביל לבקש ממני לקרוא לו?
היא יודעת שהיא רוצה רק אותו כשהיא מתעוררת, אני יודעת שהיא רוצה רק אותו כשהיא מתעוררת. למה צריך בכלל להכניס אותי לסיפור בכלל? יכלתי להמשיך לישון בזמן הזה!

בכל אופן, בשני בספמטבר הקופיפה נכנסה לגן חדש, גן של ילדים גדולים יותר שבו היא תמשיך עד כיתה א' ואז תיכנס לבית הספר שהגן ממשיך אליו. הגן מקסים, הצוות מקסים, אבל ימי הסתגלות הם מה שהם.
ביום הראשון (חשבתי ש)הגעתי מוכנה, הבאתי לי סריגה ולה תיק עם בגדים ואוכל לארוחת הבוקר. שמתי אותה בגן, נפרדנו יפה ממש כמו התוכנית שהיתה לה כשדיברנו על הפרידה והלכתי.
אבל לא הייתי מסוגלת ללכת רחוק. הגן ממוקם בתוך בית הספר שאליו הוא ממשיך, והחלטתי להישאר בסביבה ולנסות לעשות עם עצמי משהו מועיל. אחרי שעה בערך, אחת הגננות יצאה וקראה לי. הסתבר שרוב ההורים הגיעו ונשארו עם הילדים, ורק הקופיפה היתה בודדה ועצובה עד שחזרתי. נשארתי איתה כל היום, ראיתי מה הילדים האחרים הביאו לאכול ורשמתי לי מסקנות.
באותו היום אחר הצהריים כבר הלכנו לקנות קופסאות אוכל עבורה, והכנתי ארוחת בוקר מושקעת לה וגם לי, כי היה לי ברור שביום השני אני הולכת להישאר צמודה אליה ולא רציתי להיות שוב רעבה כל היום.
נשארתי בגן וסרגתי, אכלנו ושיחקנו ולבסוף נתתי לה הזדמנות להישאר לבד שעתיים ואחרי ארוחת הצהריים חזרתי.

ביום השלישי, אמרתי לה שאחרי ארוחת הבוקר אני אעזוב. ובאמת, אחרי ארוחת הבוקר עזבתי, אל חדר הצוות ושם המשכתי לסרוג קצת ולהמתין ומשגיליתי שלא יוצאים לקרוא לי, חזרתי הביתה.
בשלב הזה, כבר היו לי 16 ריבועים, וצילמתי אותם על הספה בחדר הצוות:

חשבתי לי שזו יכולה להיות שמיכה חמודה לפינת הבובות בגן.

היא סרוגה כולה משאריות של חוטי כותנה שנכנסו בקלות לתיק שלי, וכטבען של שאריות, יצאה לא ממש כמו שתכננתי.

ביום הרביעי כבר יצאתי מיד בבוקר, עוד לפני שהגיעו שאר הילדים והלכתי לעבודה ליום שלם. המשכתי לסרוג במהלך הרצאה שהיתה בעבודה, והשמיכה כמעט והסתיימה. גיליתי שיש לי מספיק מהחוט התכול כדי להשלים 12 מתוך 16 הריבועים, והחלטתי ללכת על צורה מלבנית ולא ריבועית. זה באמת יותר מתאים לשמיכה.

אחרי עוד קצת השלמה בבית, הגעתי לשמיכה השלמה, והנחתי אותה בפינת הבובות ביום חמישי בסוף הגן כשאספתי את הקופיפה.
לפני כן, הספקתי לצלם עם בובה דוגמנית:

במציאות זה פחות עקום

ביום הראשון של הגן, הקופיפה לקחה אוכל בשקית. לא אסטטי ולא אקולוגי. החלטתי לקנות לה קופסא(ות) אוכל בשביל שהאריזה תהיה רב פעמית, אבל מצאתי את עצמי מעדיפה לעטוף את הסנדוויץ' בנייר מגבת, כדי שלא יתייבש או יתפורר ויתפזר על הפירות. ביום שלישי החלטתי שדי, ועד חמישי הצלחתי לתפור ערימה של מפיות רב פעמיות מבדים יפים שחיכו לצאת מהארון.
עכשיו הן כבר עבר כביסה, ואחרי החג, אני אארוז לה את הכריכים במפיות יפיפיות!
אני כל כך אוהבת את הבדים. התפירה פה היא באמת כלום, רק בשוליים בשביל שלא יפרם. עבודה מאוד מאוד פשוטה, אבל הבדים האלה כל כך יפים בעיניי, אני פשוט נהניתי להכין, ואז לצלם, ואז לכבס, ואז לקפל.
זה די מצחיק - אני פשוט מקפלת ופותחת ומקפלת מחדש רק בשביל להנות מהיופי של הבדים האלה.

נכון יפה?

 אני לא יודעת אם רואים בתמונה - ניסיתי לבחור לשוליים צבע חוט שידגיש את הבד, ולא יבלע בו.

וזה יפה גם מקופל!

במקור תפרתי חמישה, אבל הקופיפה ביקשה שיהיו שש, אז היא בחרה את הבד הכחול עם עצמות הדינוזאורים, או אולי את הכתום עם הדינוזאורים? לא זוכרת. בכל אופן, תפרתי כל כך הרבה כדי שאני לא אהיה לחוצה מסביב לכביסה שלהם, וגם כי היה לי כיף לשחק עם הבדים. אם יהיה חסר, אני תמיד אוכל להכין עוד.
בשביל שיהיה לי רשום, אני אציין שהגודל שלהם הוא 28*35 סנטימטרים. זה יותר גדול במעט מנייר המגבת שלנו, אבל עדיין יוכל להתקפל בקלות לתוך הקופסא. וחשבתי שצורה מלבנית תקל עליי בעיטוף של הכריכים, אבל אני עוד אראה במהלך השנה אם זה הולך טוב.

עושה רושם שלקופיפה טוב בגן החדש. כשאני באה לאסוף אותה בסוף היום היא רוצה להישאר ולהמשיך לשחק, ומה שהכי חשוב - אני רואה שהצוות רואה אותה. קצת הפחיד אותי לעבור לגן עם כל כך הרבה ילדים, אבל ברור לי שבגיל שלוש קשה למצוא גן קטן. ובאמת, למרות מספר הילדים, הצוות קשוב ופתוח ובאמת מקפיד להכיר את הילדים. זכינו.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה,
שנה של הגשמת משאלות לטובה,
שנה של בריאות ואהבה, 
אורלי.